פרק 1 - הברירה ה"דמית"
"על כמה מעלות המזגן?", תמיד התגאתי בשנינות שלי ויכולות הכתיבה.
היה לו שיער שחור קצת מתתלתל, ובאחת התמונות ראו אזור שיערות לבן בצד שמאל.
היה לו אף קצת גדול ועגול, כיאה לסטריאוטיפ היהודי, עיניים קטנות שנעלמו לתוך פניו כשכיווץ אותן בשמש, וניחן שהוא גבוה עם יציבה טובה.
באחת התמונות ידיו היו בכיסים בעודו מביט למרחק וסוכת מציל מאחוריו.
'זה אומר שהוא אוהב ים, ואני אוהבת ים, וזה נהדר', חייכתי לעצמי מדמיינת אותנו שכובים זה ליד זה על החוף בחוף הים בראשון לציון. או ברפובליקה הדומיניקנית, או במקסיקו - מה זה משנה??
הלב שלי החסיר פעימה מהתמונה.
וואו שהוא הטעם שלי...
שיענה.... שיענה...
התמקדתי בתמונה המוקטנת בחלק העליון של המסך שלצידו הופיע שמו 'בילי מ.'.
ומתחת לאותיות לא הופיע 'מקליד/ה...' כמה שלא בהיתי.
חזרתי למסך הראשי, שם חיכו לי 2 הודעות ש'תורי לענות עליהן' שממש לא ששתי להכנס אליהן.
בראשונה היה בחור עם שיער שחור קצוץ קצר ובשני קירח עם זקן עבות.
לא אוהבת זקנים (שיער פנים, לא הגיל) לא יודעת, מבגר (אז אולי גם קצת הגיל?), להפך זיפים זה ממש סבבה אבל לא יותר.
נכנסתי לחלון השיחה שמתחת למזוקן.
בחור שטני בהיר עור, משקפיים עגולות בשיא הסטייל, ובגדול חתיך כזה שהייתי נמנעת ממנו אלמלא העיניים הטובות והטקסט המשעשע.
"את ודאי תוהה למה את מבזבזת זמן על קריאת ההודעה הזו בזמן שיכולת לשבת בבר על בירה או קוקטייל, או לאכול סטייק בשולחן ערוך בפאר עם חמניה במרכז השולחן במיני-אגרטל זכוכית...
ואז את נזכרת שלך כמוני, אין שותף לחוויה הזו, ואני אולי לא השותף המושלם, אבל תהיי בטוחה שאתמקד בך ולא במלצרית גם אם היא תעשה לי עיניים, תהיי בטוחה שאפרגן לברמן בטיפ נדיב, אבל את זו שתצא מחוייכת כי צחקנו כל הלילה, ותהיי בטוחה שבזמן שקראת תשטויות האתה כבר יכולנו להיות קצת שיכורים, צוחקים על כמה גרוע הבחור שקולע למטרה לידנו בבר, ותהיי ממש בטוחה שאני אקרע אותך בזה! אם את מסוגלת לאתגר, תמצאי לנו בר עם קליעה למטרה כי אני עדיין לא הצלחתי, damn! 😜".
דפדפתי שוב בכל התמונות שלו, תוהה איך תמיד מי שלא ממש בא לי עונה ומי שממש ממש ממש ממש בא לי לא עונה.
עניתי למתולתל שאני כרגע מובטלת, ואין כמו דמי אבטלה על זה שאני מתעוררת ב1 בצהריים בעוד שהוא עובד קשה ב... רגע.
במה הוא עובד? נכנסתי לפרופיל.
מוזיקאי. אויש. פחות בשבילי...
כן אני שיפוטית תאשימו אותי. אבל גם אתם. כולנו.
מחליקים ימינה שמאלה על פי גודל אף או אורך שיער, זכותי גם לחפש מישהו מהעולם המקצועי שלי.
אני מעצבת גרפית, או שהייתי לפחות עד שהחלטתי שנמאס לי שתופסים אותי בקטנות על שטויות, תנו לשתות קפה בשקט, ממילא אני טוחנת פה שעות.
לא זרם להם ופיטרו אותי. אבל העיקר שלי נמאס 😅
אז אני מקבלת דמי אבטלה, אדון אנאל מרוויח ממוזיקה ומצטערת 'אתה החוליה החלשה, שלום!'.
סגרתי את חלון השיחה ואת האפליקציה בכללותה וזרקתי את הטלפון על הספה לצידי.
לחצתי על כפתור הפליי, בדיוק בזום על הרגליים של הדמות הראשית כשהקומבניזון, או אוברול או וונזי או מה שזה לא נקרא שיגרום לי לא להשמע כאילו נולדתי בתקופת האבן ועם זאת לא מספיק צעירה בשביל טיק טוק, החליק מגופה והתקפל יפה סביב רגליה כיאה למשהו שאמור להיות עשוי משי.
הבחור דחף אותה למיטה מאחוריה וזינק עליה כמו שפנפן עם איבר טרם זקוף כי היה עדיין לבוש בג'ינס.
שימו לב איך להוריד ג'ינס אף פעם לא קל ולא סקסי.
זה או האבקות רגליים למוכשרים שבגברים, או pause על הסצנה תוך קיפוצים על רגל אחת עד שיורד, ואז גם בתחתון.
דאמ, איזה חתיך הוא.
היו לו עיניים ירוקות שובבות וחיוך כובש, ושרירי הכתפיים החלקות שלו בלטו בעוד הסצנה צולמה מאחורי גבו.
לעזאזל.
בסצנה הבאה הפלא ופלא המכנס לא נכח, והוא נישק אותה בצוואר וכלפי מטה בזמן שהיא מגלגלת עיניים בתשוקה.
הוא עצר, הביט בה, נישק אותה חזק בעודו נכנס אליה והיא פולטת צעקה קטנה אל תוך חלל פיו.
הרגשתי צמרמורת באזור הבטן התחתונה.
הסצנה התחלפה אבל אני הרצתי להתחלה.
יואו, זה היה לוהט.
עצרתי את הפרק בתחילת הסצנה והרמתי את הטלפון.
כלום.
שום התראות.
נכנסתי לאפליקציה, אולי משהו לא התריע.
כלום. אוף איזה באסה.
לצד החום שנפלט ממסך הטלויזיה שלי, לא הייתה מזיקה לי קצת תעסוקה בחיים האמיתיים.
"על כמה מעלות המזגן?", קראתי כמה פעמים ברצף. זה הכי טוב שיכולתי לשלוף?
לא משהו על הכלב שאיתו בתמונה ושאם הייתי במקום הכלב הייתי מוכנה שילטף אותי גם בחום הכבד ששורה בחוץ? אוף....
היה לו שיער שחור קצת מתתלתל, ובאחת התמונות ראו אזור שיערות לבן בצד שמאל.
היה לו אף קצת גדול ועגול, כיאה לסטריאוטיפ היהודי, עיניים קטנות שנעלמו לתוך פניו כשכיווץ אותן בשמש, וניחן שהוא גבוה עם יציבה טובה.
באחת התמונות ידיו היו בכיסים בעודו מביט למרחק וסוכת מציל מאחוריו.
'זה אומר שהוא אוהב ים, ואני אוהבת ים, וזה נהדר', חייכתי לעצמי מדמיינת אותנו שכובים זה ליד זה על החוף בחוף הים בראשון לציון. או ברפובליקה הדומיניקנית, או במקסיקו - מה זה משנה??
הלב שלי החסיר פעימה מהתמונה.
וואו שהוא הטעם שלי...
שיענה.... שיענה...
התמקדתי בתמונה המוקטנת בחלק העליון של המסך שלצידו הופיע שמו 'בילי מ.'.
ומתחת לאותיות לא הופיע 'מקליד/ה...' כמה שלא בהיתי.
חזרתי למסך הראשי, שם חיכו לי 2 הודעות ש'תורי לענות עליהן' שממש לא ששתי להכנס אליהן.
בראשונה היה בחור עם שיער שחור קצוץ קצר ובשני קירח עם זקן עבות.
לא אוהבת זקנים (שיער פנים, לא הגיל) לא יודעת, מבגר (אז אולי גם קצת הגיל?), להפך זיפים זה ממש סבבה אבל לא יותר.
נכנסתי לחלון השיחה שמתחת למזוקן.
בחור שטני בהיר עור, משקפיים עגולות בשיא הסטייל, ובגדול חתיך כזה שהייתי נמנעת ממנו אלמלא העיניים הטובות והטקסט המשעשע.
"את ודאי תוהה למה את מבזבזת זמן על קריאת ההודעה הזו בזמן שיכולת לשבת בבר על בירה או קוקטייל, או לאכול סטייק בשולחן ערוך בפאר עם חמניה במרכז השולחן במיני-אגרטל זכוכית...
ואז את נזכרת שלך כמוני, אין שותף לחוויה הזו, ואני אולי לא השותף המושלם, אבל תהיי בטוחה שאתמקד בך ולא במלצרית גם אם היא תעשה לי עיניים, תהיי בטוחה שאפרגן לברמן בטיפ נדיב, אבל את זו שתצא מחוייכת כי צחקנו כל הלילה, ותהיי בטוחה שבזמן שקראת תשטויות האתה כבר יכולנו להיות קצת שיכורים, צוחקים על כמה גרוע הבחור שקולע למטרה לידנו בבר, ותהיי ממש בטוחה שאני אקרע אותך בזה! אם את מסוגלת לאתגר, תמצאי לנו בר עם קליעה למטרה כי אני עדיין לא הצלחתי, damn! 😜".
דפדפתי שוב בכל התמונות שלו, תוהה איך תמיד מי שלא ממש בא לי עונה ומי שממש ממש ממש ממש בא לי לא עונה.
עניתי למתולתל שאני כרגע מובטלת, ואין כמו דמי אבטלה על זה שאני מתעוררת ב1 בצהריים בעוד שהוא עובד קשה ב... רגע.
במה הוא עובד? נכנסתי לפרופיל.
מוזיקאי. אויש. פחות בשבילי...
כן אני שיפוטית תאשימו אותי. אבל גם אתם. כולנו.
מחליקים ימינה שמאלה על פי גודל אף או אורך שיער, זכותי גם לחפש מישהו מהעולם המקצועי שלי.
אני מעצבת גרפית, או שהייתי לפחות עד שהחלטתי שנמאס לי שתופסים אותי בקטנות על שטויות, תנו לשתות קפה בשקט, ממילא אני טוחנת פה שעות.
לא זרם להם ופיטרו אותי. אבל העיקר שלי נמאס 😅
אז אני מקבלת דמי אבטלה, אדון אנאל מרוויח ממוזיקה ומצטערת 'אתה החוליה החלשה, שלום!'.
סגרתי את חלון השיחה ואת האפליקציה בכללותה וזרקתי את הטלפון על הספה לצידי.
לחצתי על כפתור הפליי, בדיוק בזום על הרגליים של הדמות הראשית כשהקומבניזון, או אוברול או וונזי או מה שזה לא נקרא שיגרום לי לא להשמע כאילו נולדתי בתקופת האבן ועם זאת לא מספיק צעירה בשביל טיק טוק, החליק מגופה והתקפל יפה סביב רגליה כיאה למשהו שאמור להיות עשוי משי.
הבחור דחף אותה למיטה מאחוריה וזינק עליה כמו שפנפן עם איבר טרם זקוף כי היה עדיין לבוש בג'ינס.
שימו לב איך להוריד ג'ינס אף פעם לא קל ולא סקסי.
זה או האבקות רגליים למוכשרים שבגברים, או pause על הסצנה תוך קיפוצים על רגל אחת עד שיורד, ואז גם בתחתון.
דאמ, איזה חתיך הוא.
היו לו עיניים ירוקות שובבות וחיוך כובש, ושרירי הכתפיים החלקות שלו בלטו בעוד הסצנה צולמה מאחורי גבו.
לעזאזל.
בסצנה הבאה הפלא ופלא המכנס לא נכח, והוא נישק אותה בצוואר וכלפי מטה בזמן שהיא מגלגלת עיניים בתשוקה.
הוא עצר, הביט בה, נישק אותה חזק בעודו נכנס אליה והיא פולטת צעקה קטנה אל תוך חלל פיו.
הרגשתי צמרמורת באזור הבטן התחתונה.
הסצנה התחלפה אבל אני הרצתי להתחלה.
יואו, זה היה לוהט.
עצרתי את הפרק בתחילת הסצנה והרמתי את הטלפון.
כלום.
שום התראות.
נכנסתי לאפליקציה, אולי משהו לא התריע.
כלום. אוף איזה באסה.
לצד החום שנפלט ממסך הטלויזיה שלי, לא הייתה מזיקה לי קצת תעסוקה בחיים האמיתיים.
"על כמה מעלות המזגן?", קראתי כמה פעמים ברצף. זה הכי טוב שיכולתי לשלוף?
לא משהו על הכלב שאיתו בתמונה ושאם הייתי במקום הכלב הייתי מוכנה שילטף אותי גם בחום הכבד ששורה בחוץ? אוף....
תגובות
הוסף רשומת תגובה